יום שבת, 5 באפריל 2014

סיכום

לסיכום, נהניתי מאוד לחקור את משפחתי ואת עברה. למדתי על חיי סבי והוריו כאשר רק עלו לארץ ישראל.
גיליתי הרבה דברים על אבי ואמי, והכרתי יותר לעומק את משפחתי המורחבת בעזרת אילן היוחסין והמחקר. בתחילת העבודה התרגשתי מאוד לעשות אותה וחשבתי שילך לי די בקלות, אבל עם הזמן הבנתי שאני לקראת סוף הגשת העבודה ועוד לא סיימתי את רוב הראיונות והמשימות שהייתי אמורה לסיים ממזמן. את בעיה זו פתרתי בכך שנעזרתי בעבודת השורשים של אחותי ובכל זמן פנוי שהיה לי הייתי מסיימת פרק אחר.
בנוסף לכך, בעיה נוספת שהייתה לי היא עם אילן היוחסין, עבדתי המון זמן בכדי להבין איך האתר עובד ובמציאת תמונות של בני משפחתי.
 במהלך העבודה למדתי איך בונים בלוג ואילן יוחסין, שאלו דברים שנראים בהתחלה מסובכים ולא מבינים אך מאוד קלים ונוחים משום שאפשר לשנות את התוכן כל הזמן. הכרתי את משפחתי המורחבת והמצומצמת מקרוב יותר ונהניתי להקשיב על הדברים שסופרו לי עליהם. 
הדבר שהייתי משנה בעבודה זה את דרך הלימוד, הרגשתי שאני מנסה ומשחקת עם האתרים בכדי שאני ידע איך לעבוד איתם ובנוסף לזה היה חסר לי פירוט של הסבר על הפרקים של המשפחה, חפץ ישן ואילן יוחסין. בסך הכל מאוד נהנתי לעשות את העבודה ולהתקדם בידע שלי במחשבים.

פרק הרחבה - סבא ישראל

סבי נולד בחיפה, והוריו ברחו מווילנה שבפולנייה וניצלו מהנאצים שפלשו לשם.  הם השאירו אחים ואחות שנספו כולם בשואה, יחד עם כל רכושם שאבד.
היות והיו דתיים וכדורי אמונה הם עלו ארצה לתחילה לטבריה.
בטבריה פרץ האירוע של "השיטפון הגדול" וביתם נשטף וכוסה בבוץ. לאחר מכן עברו להתגורר בשכונת תל עמל, הלא היא חליסה - בשפת שכניהם הערביים, ששכנה בין העיר חיפה, לבין מפרץ זבולון והקריות, מוקפת בתושבים מוסלמים. הבית היה מושכר. בבית הייתה צפיפות ומצוקה כלכלית גדולה, והתקופה הקשה הייתה בתוך המאורעות שלפני, ובמשך מלחמת השחרור. האח הבכור צבי ז"ל, שהיה ספורטאי מצטיין במקצועות המים (קפיצות רעבה, מגדל בקומה ה-3 של בריכת בת-גלים, ושחקן בנבחרת כדור מים, ומתאבק. הוא שרת מטעם ההגנה המשטרה הבריטית כנוטר, ובשאר תפקידים, שהתאימו לו כדובר אנגלית רהוטה. היה ממדריכי ומקימי המחזור הראשון של השייטת שבחיל הים, וכשכזה, היה בין הראשונים שצלל הרבה בכישון המזוהם, ועקב כך נפטר מסרטן. השאיר אישה ו-2 ילדים. אז עוד לא ידעו שישי קשר להרעלות מהכישון.
אך נוסף משה, לוחם מחתרת לח"י, נכלא על ידי הבריטים, בלטרון, ורק עם קם המדינה שוחרר היישר למערבולת הקרבות בדרום, נגד הצבא המצרי, הפולש, תחת פיקודו של המכת "הזקן" שהיה ממקימי הפלמ"ח. רק כעבור שש שנים, כשהוא עדיין בשיא ילדותו, נפגש איתו סבא בהפוגה מהקרבות. האחיות הגדולות התגייסו מההגנה לבריגדה במצריים, במסגרת מלחמת העולם השנייה. כשהשתחררו, שרה הקימה משפחה במכמורת, ואחר כך עברו למושב צמוד לכפר ויטקין. דבורה, לחמה בשורות הפלמ"ח, בירושלים הנצועה. האחיות האחרות גם הן, שתיהן, שירתו כמובן בצבא והקימו משפחות. היות והבית בחליסה, הפך לעמדת אש בין ההגנה למוסלמים שהקיפו, פינו את המשפחה והפכו אותה ל"פליטים". סבא ואחותו בקיבוץ דגניה ב', עד שהצבא הירדני והסורי, פלשו לעמק הירדן. ואז עליזה ואחר כך הקימה משפחה בכינרת. סבא- עדיין ילד פליט, פונה למשפחת האחות שרה, כשהעיר חיפה שוחררה, חזרו ההורים וסבא לבית שכור, הפעם בכרמל הצרפתי, כשליד היה בית הכנסת, שם היה הולך עם אביו ששימש שם כחזן. חגיגת בר  המצווה של סבא זכורה אצלו כאירוע מיוחד, מאחר שדודו מטבריה אירח אותו, כדי ללמדו את הטעמים להפטרה. בחגיגה, בבית בחיפה, כל הכיתה שלו מכפר ויטקין הוזמנה והוסעה מהמושב, בהפתעה שגרמה לו להתרגש. ההורים דיברו ביניהם יידיש, ועם הילדים דיברו עברית. כשרצו לדבר בסוד, כי הילדים החלו להבין יידיש, דיברו בשפת ילדותם רוסית- פולנית. כשסבא, שהבין גם כן יידיש, רצה לדבר בשפת יידיש, וכמעט תמיד נזהר שלא ישברו לו השיניים. אחריי כיתה חמישית- תיכון, החל סבא ללמוד בבית הספר כדורי, חקלאי. כשסיים, התגייס לנח"ל עם הגרעין שלו מהנוער העובד, יחד הקים את קיבוץ עין גדי. תוך כדי- שירת בנח"ל המוצלח, השתחרר ועבר למטולה כמדריך מטע. באחד הימים, ודווקא בבית הדואר, אליו הוא ניגש, הלכה במקביל באותו מקום חיילת נחמדה מאוד, עם צמה גדולה, בשם אסתר הלא היא סבתא אתי, שהייתה מורה בשירות לאומי, בוגרת "בני- עקיבא", ומיד החלה האהבה לפרוח. אל החתונה- ב"מועדון הקצינים" שעל הכרמל בחיפה, ועד רם צבאי, הגיעו כל האורחים ממטולה באוטובוס מלא, והיה שמח. סבא שהיה מסורתי, וסבתא ז"ל שהייתה דתייה, הסתדרו והתפשרו ביניהם מבלי לעקוף את נושא הדת אחד על השני. עם הזמן, המסגרת החברתית ובית הספר במטולה, עברו להיות מסורתיים בלבד. אבל בבית, בימי שישי, הודלקו הנרות שבת ונשמרה הכשרות. וההורים, כובדו ורבו נחת מילדיהם ונכדיהם. סבא נפצע בצניחה במילואים, ולמרות נכותו המשיך עם סבתא להקים משק, ותוך כדי- לעבוד כשכיר בפעם השנייה כ- "רבש" במטולה,
בזמנים הקשים של ההפגזות וחדירות מאחוריי גבול הלבנון המחבלים, הפריעו לעבודה, ללימודים והקשו על החיים. כמשפחה מלוכדת התגברו על הכל למרות המצב הכלכלי עם החובות והסכנות. סבא היה הרבה ימים ולילות מחוץ לבית, והאמא גידלה הרבה לילות את ילדיה בחדר הביטחון ובמקלט הציבורי. לאחר תקופה, סבא עבר להיות שכיר במרכז קנדה כ "קבט". תוך כדי, ילדיו נשאו והקימו משפחות. סבתא ז"ל נפטרה ממחלה קשה אחריי שסבא סעד אותה כמה שנים, כדי להקל על סבלה. כמוהו , כילדיו, אהבו אותה מאוד, וגם כל המכרים, השכנים והחברים. זמן קצר לאחר מותה, סבא איבד את בנו הבכור- רותם ז"ל, ולמרות שזה קשה מאוד, הוא מנסה לעבוד ולהיות אופטימי, מוקף בילדיו ובנכדיו, כן ירבו.      

    

יום שישי, 4 באפריל 2014

סיפורו של חפץ

אוסף הבולים היה שייך לסבתא של אמי, וסבתא שלי פולה (ז"ל) קבלה את החפץ כשהייתה נערה. סבתי אספה את הבולים ממכתבים שקיבלה מרוסייה, מחברות ובני משפחה שהתגוררו שם.
בנוסף על כך, היא גם הייתה קונה מחנויות לאספני בולים. סבתי העניקה את אלבום הבולים לאמי שהייתה בכיתה ד'. אמי שמרה על הבולים כל השנים ושמה אותו בחדר במקום קבוע בארון.
היא לא נתנה לאף אחד לגעת בו והייתה מחזירה אותו תמיד לאותו מקום, כי הבולים היו יקרים לה מבחינה רגשית- מסבתא, לאמא ולבסוף לבת.

 לאמי החפץ חשוב מאוד, כי הוא היה יקר וישן ויש בו בולים מאוד יפים, מיוחדים ונדירים. מהבולים היה אפשר ללמוד על  סוגים שונים של בעלי חיים, על סוגי מכוניות ודמויות מתוכניות, בנוסף לכך באלבום יש בולים של סדרות טלוויזיה שהיו ברוסייה, סדרות של דמויות מוול דיסני, סדרות של חיות מחמד, חיות בר ומכוניות.

עץ שורשים - משפחת גיל