פרק הרחבה - סבא ישראל

סבי נולד בחיפה, והוריו ברחו מווילנה שבפולנייה וניצלו מהנאצים שפלשו לשם.  הם השאירו אחים ואחות שנספו כולם בשואה, יחד עם כל רכושם שאבד.
היות והיו דתיים וכדורי אמונה הם עלו ארצה לתחילה לטבריה.
בטבריה פרץ האירוע של "השיטפון הגדול" וביתם נשטף וכוסה בבוץ. לאחר מכן עברו להתגורר בשכונת תל עמל, הלא היא חליסה - בשפת שכניהם הערביים, ששכנה בין העיר חיפה, לבין מפרץ זבולון והקריות, מוקפת בתושבים מוסלמים. הבית היה מושכר. בבית הייתה צפיפות ומצוקה כלכלית גדולה, והתקופה הקשה הייתה בתוך המאורעות שלפני, ובמשך מלחמת השחרור. האח הבכור צבי ז"ל, שהיה ספורטאי מצטיין במקצועות המים (קפיצות רעבה, מגדל בקומה ה-3 של בריכת בת-גלים, ושחקן בנבחרת כדור מים, ומתאבק. הוא שרת מטעם ההגנה המשטרה הבריטית כנוטר, ובשאר תפקידים, שהתאימו לו כדובר אנגלית רהוטה. היה ממדריכי ומקימי המחזור הראשון של השייטת שבחיל הים, וכשכזה, היה בין הראשונים שצלל הרבה בכישון המזוהם, ועקב כך נפטר מסרטן. השאיר אישה ו-2 ילדים. אז עוד לא ידעו שישי קשר להרעלות מהכישון.

אך נוסף משה, לוחם מחתרת לח"י, נכלא על ידי הבריטים, בלטרון, ורק עם קם המדינה שוחרר היישר למערבולת הקרבות בדרום, נגד הצבא המצרי, הפולש, תחת פיקודו של המכת "הזקן" שהיה ממקימי הפלמ"ח. רק כעבור שש שנים, כשהוא עדיין בשיא ילדותו, נפגש איתו סבא בהפוגה מהקרבות. האחיות הגדולות התגייסו מההגנה לבריגדה במצריים, במסגרת מלחמת העולם השנייה. כשהשתחררו, שרה הקימה משפחה במכמורת, ואחר כך עברו למושב צמוד לכפר ויטקין. דבורה, לחמה בשורות הפלמ"ח, בירושלים הנצועה. האחיות האחרות גם הן, שתיהן, שירתו כמובן בצבא והקימו משפחות. היות והבית בחליסה, הפך לעמדת אש בין ההגנה למוסלמים שהקיפו, פינו את המשפחה והפכו אותה ל"פליטים". סבא ואחותו בקיבוץ דגניה ב', עד שהצבא הירדני והסורי, פלשו לעמק הירדן. ואז עליזה ואחר כך הקימה משפחה בכינרת. סבא- עדיין ילד פליט, פונה למשפחת האחות שרה, כשהעיר חיפה שוחררה, חזרו ההורים וסבא לבית שכור, הפעם בכרמל הצרפתי, כשליד היה בית הכנסת, שם היה הולך עם אביו ששימש שם כחזן. חגיגת בר  המצווה של סבא זכורה אצלו כאירוע מיוחד, מאחר שדודו מטבריה אירח אותו, כדי ללמדו את הטעמים להפטרה. בחגיגה, בבית בחיפה, כל הכיתה שלו מכפר ויטקין הוזמנה והוסעה מהמושב, בהפתעה שגרמה לו להתרגש. ההורים דיברו ביניהם יידיש, ועם הילדים דיברו עברית. כשרצו לדבר בסוד, כי הילדים החלו להבין יידיש, דיברו בשפת ילדותם רוסית- פולנית. כשסבא, שהבין גם כן יידיש, רצה לדבר בשפת יידיש, וכמעט תמיד נזהר שלא ישברו לו השיניים. אחריי כיתה חמישית- תיכון, החל סבא ללמוד בבית הספר כדורי, חקלאי. כשסיים, התגייס לנח"ל עם הגרעין שלו מהנוער העובד, יחד הקים את קיבוץ עין גדי. תוך כדי- שירת בנח"ל המוצלח, השתחרר ועבר למטולה כמדריך מטע. באחד הימים, ודווקא בבית הדואר, אליו הוא ניגש, הלכה במקביל באותו מקום חיילת נחמדה מאוד, עם צמה גדולה, בשם אסתר הלא היא סבתא אתי, שהייתה מורה בשירות לאומי, בוגרת "בני- עקיבא", ומיד החלה האהבה לפרוח. אל החתונה- ב"מועדון הקצינים" שעל הכרמל בחיפה, ועד רם צבאי, הגיעו כל האורחים ממטולה באוטובוס מלא, והיה שמח. סבא שהיה מסורתי, וסבתא ז"ל שהייתה דתייה, הסתדרו והתפשרו ביניהם מבלי לעקוף את נושא הדת אחד על השני. עם הזמן, המסגרת החברתית ובית הספר במטולה, עברו להיות מסורתיים בלבד. אבל בבית, בימי שישי, הודלקו הנרות שבת ונשמרה הכשרות. וההורים, כובדו ורבו נחת מילדיהם ונכדיהם. סבא נפצע בצניחה במילואים, ולמרות נכותו המשיך עם סבתא להקים משק, ותוך כדי- לעבוד כשכיר בפעם השנייה כ- "רבש" במטולה,

בזמנים הקשים של ההפגזות וחדירות מאחוריי גבול הלבנון המחבלים, הפריעו לעבודה, ללימודים והקשו על החיים. כמשפחה מלוכדת התגברו על הכל למרות המצב הכלכלי עם החובות והסכנות. סבא היה הרבה ימים ולילות מחוץ לבית, והאמא גידלה הרבה לילות את ילדיה בחדר הביטחון ובמקלט הציבורי. לאחר תקופה, סבא עבר להיות שכיר במרכז קנדה כ "קבט". תוך כדי, ילדיו נשאו והקימו משפחות. סבתא ז"ל נפטרה ממחלה קשה אחריי שסבא סעד אותה כמה שנים, כדי להקל על סבלה. כמוהו , כילדיו, אהבו אותה מאוד, וגם כל המכרים, השכנים והחברים. זמן קצר לאחר מותה, סבא איבד את בנו הבכור- רותם ז"ל, ולמרות שזה קשה מאוד, הוא מנסה לעבוד ולהיות אופטימי, מוקף בילדיו ובנכדיו, כן ירבו.